על הדסה בלטמן ז”ל

הדסה נולדה וגדלה בלודז’, פולין. נולדה בשנת 1913.

חברת “גורדוניה”, השתייכה לגדוד “עמלים”,
קבוצת  “דבורים”. הכרתי את הדסה
בתקופה זאת.

הקבוצה הייתה הטרוגנית מבחינת רמת השכלה ומצב סוציו- אקונומי של
ההורים.

הדסה הייתה בוגרת בית ספר יסודי ועבדה בסטודיו לצילום בבעלותו של
אחיה הבכור. היא הייתה מתמחה בעיקר בנושא “ריטוש”. הייתה בעלת כשרון
לציור אשר בא לידי ביטוי  בעבודה זו.
הכישרון התבטא בעיקר מהצד הטכני ולא מההיבט היוצרני, יש להניח שחסרו לה יסודות
לימודיים כמו גם התנאים והעידוד.

זאת הייתה הנערה הענייה שבינינו. בית ההורים היה בית מרובה ילדים.
הם גרו בחדר גדול, מסביב לקירות עמדו מיטות, בפינה אחת מאחורי וילון היה מטבח. אמה
הייתה אשתו השנייה של אביה, הדסה הייתה הבכורה לנישואים אלה.

עד כמה שזכור לי, ועד כמה שהבנתי באותם הימים, הייתה הדסה המפרנסת
את הבית. הבית בו התגוררה הדסה היה נראה בעיני כבית רפאים. ניצב בית דו-  קומתי עם עקבות טיח מתקלף – כך נראו לי גם
הקירות בתוך החדר. זה היה מטיל  פחד עלינו
החברות.

הדסה נהגה לספר על אחיה ואחיותיה מנישואיו של אביה, שאותם לא הכרתי
אישית – רק מסיפוריה.

הדסה בלטמן עם ידיד

הדסה אהבה לבוא לביתי, לא היה 
לי ברור אל מי נמשכה יותר, אלי או אל אמי. היא אהבה לספר לאמי מצפונות
ליבה, מה שלא נהגה לעשות באוזני חברותיה.

אמי נהגה לבקש ממני להזמין את הדסה לביתנו לקראת ארוחת – ערב, על
מנת לשתף אותה בסעודה המשפחתית. לא יכולתי להבין בימים ההם מה זה רעב. באותו הזמן
שלידי הסתובבה נערה רעבה אני הייתי מחזירה הביתה את הכריכים שלקחתי מדי בוקר לבית
הספר.

הדסה הייתה נערה נאה, בעלת גוף חטוב, אהבה להציג עצמה כשמחה,
עליזה, רוקדת. אמי האירה לי באומרה :”ליבה בוכה”…

הדסה אהבה את האם שהייתה מרכז החיים בבית. האב היה טיפוס של
“בטלן אציל”, אנוכי, שכל קטנות החיים היו למטה מהשגותיו, הוא נועד
לגדולות.

הדסה הצטיינה בחוש אסתטי, לבושה תמיד בטעם רב, בגדיה נקיים,
מגוהצים.

כאשר הדסה הייתה בגיל 17-18 האם נפלה למשכב, משותקת באופן כללי,
היא לא חזרה לתפקד ולא לדבר. לרוע מזלה הנחנו שהיא מבינה ומכירה, עינה לא אחת זלגה
דמעה.

אנחנו חברותיה בקבוצה היינו משתתפות בטיפול באם על מנת לשחרר את
הדסה לשעות אחדות ביום, אם זה לצורך עבודה או שעת בילוי. באותה תקופה הבנתי, חדרתי
לתוך הטרגדיה של חייה של הדסה. האם נפטרה אחרי שנתיים של מחלה.

הדסה קיבלה את מות האם בצער עמוק קורע-לב. זמן קצר אחרי מות האם
יצאה הדסה להכשרה בזדונסקה וולה. לעיתים קרובות הייתי פוגשת בחברתי בוכה בקרן
זווית או במיטה, כאשר אנחנו חבריה בהכשרה היינו רגילים לראותה במשך היום צוחקת,
מתלוצצת. היא נהגה להסתיר את קשיי חייה גם לאחר שעזבה את הבית.

הדסה עלתה ארצה עם הקבוצה של “וולוס ב'” – כאשר היא הייתה
בין אלה שהצליחו לרדת לחוף תל אביב והגיעה אלינו לגרעין “במעלה” בתקופה
שהיינו בחולדה. כעבור זמן קצר הגרעין עבר לרחובות, בגבעת הקיבוצים. כאן הדסה מילאה
תפקידים שונים, בין היתר מחסנאית בגדים. היא השתלבה יפה בחיי החברה, אך הרגשתי
הייתה שמכבש חיים לוחץ עליה תמיד, כאשר לא ראיתיה בסביבה ידעתי שהיא מתבודדת
בחדרה, מציירת, רוקמת או בוכה…

זמן קצר אחרי היותנו ברחובות פרצה מגיפת טיפוס בקבוצת חולדה.
אנחנו, חברי גרעין “במעלה” ראינו עצמנו מחויבים להושיט יד עוזרת לביתנו
הראשון בארץ, החלטנו על יציאתו של חבר(ה), על-אף היותנו אז מעטים מאד. היו מתנדבים
רבים, אך הדסה עמדה על כך שהיא המתאימה ביותר לטפל בחולים. אמנם עשתה זאת!

כעבור ימים מעטים נפלה למשכב כתוצאה מהדבקות במחלת הטיפוס.

היא הועברה לבית חולים “ביקור חולים” בירושלים, שם
נפטרה.

 

                        כתבה:
בדנה יהודאי. 2 באוקטובר 1990

 

חיים קפלן מספר:

 

בשנת 1935, בתקופת היותנו גרעין “במעלה” ברחובות יצאו
חברים מספר לעבוד במקומות מרוחקים מרחובות. קוצ’יאק – הוא אליעזר קרון ואני יצאנו
לעבוד בקרית- ענבים. עבדנו בבנין כעובדים שכירים.

באותה עת יצאה הדסה בלטמן לעזור לקבוצת חולדה. הדסה נדבקה בטיפוס
בטן תוך כדי טיפול בחולים ונלקחה לירושלים וכמובן ביקרנו אצלה בבית החולים. זכור
לי היטב, היה זה יום שישי, יצאתי אחרי העבודה לירושלים, כאשר הגעתי לבית החולים,
לא מצאתי אותה בחיים- באותו יום נפטרה… עשיתי מאמצים להגיע לרחובות, לחברים
ולספר להם על האסון. יום שישי, עם כניסת השבת לא הייתה יותר תחבורה יהודית. החלטתי
לנסוע עם אוטובוס ערבי עד בית דגון. משם המשכתי ברגל עד רחובות (גבעת הקיבוצים).
עם ערב הגעתי. הבשורה הייתה קשה וכואבת. היינו צעירים, היה זה המפגש הראשון עם
מוות של אחד מבינינו. כולם היו המומים.

הדסה הובאה לקבורה בקבוצת חולדה.

יהי זכרה ברוך.

 

הפרטים לוקטו על ידי ארכיון מעלה החמישה.

 

נר לנשמת הדסה (10 שנים למותה)

 

10 שנים חלפו מיום מות הדסה. פרשת חייה קצרה ועגומה. בשחר ילדותה
נתייתמה ועליה היה לפרנס את המשפחה. לא זכתה ללטיפת יד אמא, ומשום כך, אולי
צער  ועצב עמוק קיננו בעיניה הגדולות
והנוגות, גם בשעת שמחה.

מסבת יתמותה ומפאת תנאיה החומריים הקשים לא היה ביכולתה להשתלם ולהקדיש
זמן לעצמה. בבואה לקבוצה הרגישה בכך ובכל מאמציה רכשה ידיעות, אשר החסירה.

אחרי תלאות רבות עלתה באנייה “וולוס” ארצה. עתה, חשה, חל
מפנה בחייה, הרגישה עצמה כציפור שנחלצה מהכלוב, פורשת כנפיה לקראת חופש ואויר.
בארץ כאילו נולדה מחדש במשנה מרץ הסתערה, למדה, התמסרה גם לציור, בו הראתה כשרון.

אולם הגורל זמם את זממו. אחרי כמה חדשים לשהותה בארץ חלתה במחלת
הטיפוס ולא הוסיפה קום מערש הדווי. גוועה ועל שפתיה “אני רוצה לקבוצה”.

הלכה מאיתנו בשנת ה- 21 לחייה. הייתה חברה נאמנה ומסורה.

טרגיות המוות וטבועה לא בעבודה גופא. כשהמוות בא אחרי מצוי כוחות
גוף ונפש הרי החיזיון הוא טבעי.

בהדסה נחנקו מאווייה לפי ביצועם. נקטפה במלוא עלומיה כשמרץ תוסס
ותוחלת פועמת בקרבה. לא היה הגיון וטעם במותה.

הדסה! בהיזכר בך עצב ויגון חרישי עוטפים את הלב. בלב החברים, בעמקי
הטמירין – את מוסיפה לחיות.

 בהכשרה בזוונסקה וולה

צבי טלשיר