20.04.2022

ריכז ורשם: איתן שי

בשנה שעברה סיפרתי את סיפורה של האנדרטה הניצבת בכניסה לקיבוץ כחלק משרשרת אנדרטאות דומות בארץ. באנדרטה שמנציחה את מרד גטו ורשה, מתוארות 5 דמויות: 3 לוחמים, לוחמת וילד. 5 הדמויות נקשרות באופן אסוציאטיבי לשמו של הקיבוץ. 5 דמויות נוספות מצוירות בציור קיר ענק “פרסקו” בבית צילה, בית התרבות של הקיבוץ.

ביום ה’ בכסלו תרצ”ח (1937), לפני קרוב ל- 84.5 שנים. בזמן שבארץ השתוללו מאורעות תרצ”ו-תרצ”ט, יצאו חמישה חברים מגרעין “במעלה” שהיו חלק מקיבוץ קריית ענבים, לסלול דרך בהר הרוח. מטרתם הייתה להכשיר את הדרך למעבר עתידי של עגלה אשר תישא שתילים ועצים רכים כחלק מתוכנית הייעור המקומית. משהגיעו למקום והחלו בעבודה, כותרו ע”י כנופיית פורעים ערבים והותקפו באש יריות צולבת. כל החמישה נהרגו.

הרצח עורר הדים רבים בארץ, והלוויה המונית נערכה בבית הקברות בקריית ענבים.

הרצח הביא גם מן הסתם לטלטלה בקרב אנשי הגרעין, טלטלה שהביאה לסיומה של מחלוקת שהייתה קיימת טרם האירוע בדמות קיומם של דיונים בנוגע למיקומה העתידי של ההתיישבות, כאן בהר או שם בשפלה. הרצח השפל כרת את ברית הדמים בין חברי הגרעין להרי ירושלים. כעבור שנה וחצי, אור ל כ’ בתמוז תרצ”ח (1938), התכנסו חברי הגרעין באישון הליל לצד קבריהם של חבריהם הנרצחים, קראו תפילת יזכור והוסיפו:

“צער נפילתכם העלה אותנו במעלה עלייתנו. ידענו ביום ההוא כי דרך יחידה היא לנו בה הלכנו ונלך. בתחנת חיינו זאת הננו מודיעים זאת לכם, חברים, שקיבלנו על עצמנו לשמור בטהרה ובתום על “מעלה החמישה”.

בדנה יהודאי, אחת בראשוני הקיבוץ, נפטרה לפני כשבע שנים והיא בת מאה וארבעה חודשים. בדנה היא גם אימו של אריאל יהודאי אשר נפרדנו ממנו בתדהמה אך לפני פחות מחודש. אריאל ובדנה לימדו אותי רבות, ובין היתר את הדברים אשר אני מעלה כאן על הכתב. להלן ממילותיה של בדנה בתשובה לשאלותיהם של תלמידי כיתות ו’ בבית הספר “נתיבים” בקרית חיים:

” עלינו על הקרקע במחצית יולי 1938, כ”א תמוז של אותה השנה. עלייתנו התקיימה בשעות הלילה בהסתר

מפני השלטונות הבריטיים אשר היו אז בארץ.

כל אשר ניתן היה הוכן בעוד מועד: כותלי צריף המגורים, התבניות לחומה אשר הקיפה את הצריף ושתי העמדות.”

  הסיבות להקמת היישוב במקום הזה היו אחדות: (להלן נימוקיהם של התומכים בהתיישבות בהר)

• הידבקות בסביבה הפראית והיפה להפליא.
• המודעות שבהקימנו יישוב בקרבת ירושלים הננו מוסיפים חוליה לשרשרת היישובים אשר יקומו להגנתה.
• בדידותה של קבוצת קריית ענבים.
• הרצון להקים יישוב בהר.

רצוננו היה עז, אך הספקות רבים עד מאוד. שעות על גבי שעות התווכחנו. הנימוקים היו בעלי משקל לכאן ולכאן.

האסון אשר נפל עלינו אז הכריע את כף המאזניים. בנפול חמישה מחברינו נפסק הוויכוח. על קברם הפתוח הבטחנו לעלות ויהי מה.

נתקלנו בקשיים רבים (להלן נימוקי מתנגדי ההר): האדמה הייתה סלעית, איש לא האמין שנוציא ממנה את לחמנו, היינו חסרי ניסיון בבניה על ההר, לא ידענו כיצד בונים בתים בהר, וגם בנטיעות שגינו בתקופה הראשונה. התנאים היו קשים, האוהלים היו מתהפכים עלינו ברוחות, הגשם הראשון והאחרון היו פוקדים אותנו בלילות תחת כיפת השמיים, חברים שלא עמדו בקשיי התנאים ועזבו בראשית הדרך.”

תיאור יום העלייה מתוך עיתן “דבר”:

“חג גדול היה זה על אף היגון, עם רדת יום ב’ בשבוע… התכנסו הבאים לעזרה מירושלים וחברי “במעלה” הצעירים וחברי קריית ענבים הוותיקים בצריף האוכל של “במעלה” אשר תמונת חמשת הנופלים מתנוססת בו, על אף העיצבון לא נעדרו ממנו הריקוד והשירה.”

“ביום העלייה… אומץ לב זריזות וחריצות ידיים שלטו בכל. העולים הכינו הכל מראש, תוכניות, כלי עבודה עזרה ראשונה ומזון. העוזרים עובדים במלא הרצינות והחריצות. ב-14:00 בצהריים בתום מלאכת הביצורים התכנסו הכול לטכס הנחת אבן הפינה לבניינים הראשונים. צריף העץ הגדול עומד על תילו וגם היסודות לבית הבטון הראשון הונחו.”