כבכל יום יצאו בבוקר ההוא( 9 בנובמבר 1937) הבחורים והבחורות למלאכת יומם: אלה לבניין בעיר, ואלה למחצבת “החוצב”, אלה ליער ב”יכין”, ואלה להר-הרוח, לחצוב דרך “כדי שאפשר יהיה להוביל בה את השתילים בטנדר עד שטח הייעור”. חברות מעטות נשארו לעבוד במחנה. “היה בוקר חורפי נאה. בייעור העבודה הייתה בשטח טוב, בלי הרבה סלעים, והלב התרונן מהתענוג של העבודה”.
חמישה בחורים: יצחק מגדל, יהשע פוחובסקי, משה באומגרטן בר- גיורא, אריה מורדכוביץ ואהרון אולישבסקי, שעבדו בחציבת הדרך, עברו עם החמור על פני המחצבה והנוטעים , והתקדמו לעבר ההר. אחרי זמן קצר נשמעו יריות. החברים שעבדו בסמוך, רצו לעזרה. אך כשהגיעו למקום מצאו את חמש הגוויות מוטלות כשידיהם לצדי הגוף.
הידיעה פשטה מהר בירושלים ובארץ כולה. אבל כבד ירד על הישוב. ההלוויה התקיימה בו ביום. “רושם בל יימחה, רושם מסתורי, כמעט נורא הוד, עשתה ירושלים העברית ביום ג’ לפנות ערב בשעת לוויתם של חמשת קדושי קריית ענבים… לא ראינו מחזה כה נשגב של גילוי השכינה הלאומית… המוני ירושלים, בני העדות המגוונות שמילאו את חוצות העיר העידו על ריכוז פנימי עילאי, על אחדות נשמת האומה”. כתב בעיתונו משה גליקסון, עורך “הארץ”, למחרת ההלוויה.
בחשכה הגיע מסע ההלוויה לקריית ענבים ולאור פנסים נטמנו החמישה באדמתה.

מתוך הספר “במעלה ההר”- יובל למעלה החמישה, בעריכת רעיה בן חיים